<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך ר' זכריה בן אבקולס</h1>
<h2>דף כו.</h2>
ר' זכריה בן אבקולס הוא שהיה עניו יותר מדאי כדאיתא בהנזקין [גיטין נ"ו ע"א] באגדה במעשה דאכמצא בר כמצא והוא שמיחה בחכמים שלא להקריב בעל מום למזבח משום דלא יאמרו בעלי מומין מקריבי' למזבח, וחכמים רצו משום שלום מלכות, וגם מיחה שלא להרוג מסור משום שלא יאמרו מטיל מום בקדשים נהרג הא לאו הכי היה מותר דאין לך רודף יותר ממסור, ועוד שהיה רוצה למסור גוף וממון כמו שעשה, ומיחה משום דלא יאמרו מטיל מום נהרג ועל אותה ענוה א"ר יוחנן ענוותנותו החריבה ביתנו ושרפה היכלנו והגליתנו מעל ארצינו, דהוה להו למיעבד כר' שמלאי כדאיתא בהרואה [ברכות נ"ח ע"א] ורב כהנא כדאיתא בהגוזל [ב"ק קי"ז ע"א] והא דבעי לאקרוביה משום שלום מלכות ואי אקריב משמע דשפיר עביד דפקוח נפש ממש הוי שלום מלכות, ותימא הא דגרסי' בהשותפים [ב"ב י' ע"ב] באגדה אפרה הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרא ארבעה מאה ארנקי דדינרי לקמ' דר' אמי ולא קבלינהו שדרתינהו קמיה (דרבה) [דרבא] וקבלינהו שמע ר' אמי ואיקפד אמר לית ליה ביבש קציר' תשברנה וגו', ורבא דעבד משום שלמא דמלכותא וכו', ור' אמי מאי טעמא לא עבד הכי משום שלום מלכות. ונראה דברור לר' אמי שלא יבוא לידי סכנה, ורבא חשש ועשה בחכמה שלא תהא לאתחשב לה לצדקה, מיהו אם היה חושש על הקפדתה לחלקן לעניי ישראל היה מחלקן כמו שעשה רב יוסף דהתם נמי גרסי' לעיל מהל' זו בגמרא דכמה יהיה בעיר [ב"ב ח' ע"א], אפרה הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף אמרה ליה תהוי הא למצוה רבה, יתיב רב יוסף וקא הוי בה מצוה רבה מאי היא ומסקנא פדיון שבויין, ש"מ דרב יוסף עשה כפירושה משום שלום מלכות דאע"ג דאין לגרום לישראל לגוי שיזכה בשום מצוה על ידי עצתו כדאיתא בהל' ראשונה דהשותפין בסופה [שם ד' ע"א], אמר רב יהודא אמר רב מפני מה נענש דניאל מפני שהשיאו עצה לנבוכד נצר שאמר לו חטאך בצדקה פרוק, ודאי אין ליעצו אבל אם מלכי האומות מעצמן מתנדבין צדקה לעניי ישראל יש להן לקבל ולעשות כפי מצותן כאשר כתבתי בתחילת הספר הזה כי שמעון הצדיק קבל הון רב מאלכסנדרוס מוקדון למחיי עניי ישראל כי מצות המלכות אין לשנות כשהוא כעניין הזה, דהא אפילו גבי גוי שהוא הדיוט וישראל מתפרנס ממנו בפרהסיא ואיפשר בצינעא אסור, כדאיתא בפ' דיני ממונות זה בורר [סנהדרין כ"ו ע"ב] בהל' עדות, אמר רב נחמן אוכל דבר אחר פסול לעדות, ופי' מקבלי צדקה מן הגוי, ומסיק ה"מ בפרהסיא אבל בצינעא לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה (לאתקוני) [לאיתזוני] בצינעא וקא מבזי נפשיה בפרהסיא אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא, ולא מיבעי' דשלום מלכות דעדיף טובא אלא אפילו דרכי שלום ודבר שיבא לידי הגוי התירו חכמים אעפ"י שיש שם נידנוד כדאיתא במס' ע"ז פ"א הל' אסור לשאת ולתת עמהן [ו' ע"ב], דאמרינן ההוא מינא דשדר ליה דינרא קורדניא לר' יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב רשב"ל קמיה אמר היכי איעביד אישקליה אזיל ומודי לא אשקליה הויא לי' איבה וכו'. ומאי מספקא ליה ש"מ. גרסי' בפ' אין מעמידין [ע"ז כ"ו ע"א] ת"ר בת ישראל לא תילד את הנכרית (וכו' ת"ר בת ישר' לא תילד את הנכרית) מפני שמילדת בן לע"ז וכו' ותו גרס' [שם] ת"ר בת ישראל לא תניק בנה של נכרית מפני שמגדלת בן לע"ז וכו', ובהני תרתי מודו רבנן לר' מאיר, ומסקינן התם דמותר לבת ישראל לילד לנכרית בשכר משום איבה, ורב יוסף היה סובר שאף בשבת בשכר מותר מיהו לא לחלל בשבילה שבת אלא לסייעה ולסעדה בלידתה בלא חילול וגם היה סובר שלהניק בשכר מותר משום איבה. וא"ל אביי כיון דיכול לדחותה בדברים שלא יבאו לידי איבה אסור הא לאו הכי שרי דהא אין ממחין ביד עניי גוים בלקט שכחה ופאה [גיטין נ"ט ע"ב] ומפרנסין ומבקרין עניי וחולי גוים וקוברין אותן עם פרנסת וביקור עניי ישראל [שם ס"א ע"א] ושואלין בשלומן ומחזקין ידיהן בשביעית והא דשואלין בשלומ' מסקינן התם אפילו ליום אידו כדמסקינן התם בגיטין בס"פ הניזקין [שם ס"ב ע"א]. בירושלמי דאין מעמידין [ע"ז פ"ב ה"א] על דבת ישראל לא תניק בנה של נכרית מסיק מפני שנותנת לו חיים א"ר יוסי בר בון הדה אמרה שאסור ללמדו אומנות כהדא תרתין אומנוון הוו בבירי זגגיה וקובטריה זגגיה לא אלפון וקמון קובטריה אלפין ואתעקרון. וגוי שמתנדב מנורה או נר לבית הכנסת כל זמן שלא נשתק שמו ממנה אין משנין אותה כדאיתא בפ"א דערכין [ו' ע"ב] ומייתי עלה ההיא דשעיזרק טייעא. ובמגילה ירושלמי פ' בני העיר [פ"ג ה"ב] מסיק דאם היה שמו כתוב עליהם כמי שלא נשתכחו שם בעלים מהן.
